להתאוורר

מאז ומתמיד ידעתי  שאני רוצה לטפל באנשים.

בתור ילדה אני זוכרת שאחרי שעות ביה"ס הייתי מוצאת את עצמי עוזרת, ומסייעת לאחרים אם זה בלימודים, או בכל עשייה אחרת

לטפל  באחרים זה חלק מהמהות הפנימית שלי, אני אוהבת לטפל, לעזור לאחרים להרגיש טוב יותר עם עצמם. העבודה הטיפולית ממלאה אותי מבפנים, מטעינה אותי אנרגטית , אני מרגישה משמעותית כשאני מטפלת, וזוהי הרגשה נהדרת.

אבל, היום יש בי את ההבנה, שכאשר אני נמצאת בתפקיד המטפלת, הרגשית או האנרגטית, אני גם  סופגת הרבה במהלך היום,  סופגת את כל הסיפורים , את כל התחושות, את כל התסכולים של אחרים, ועם זה אני הולכת הביתה.

עם השנים למדתי לעשות הפרדה בין העבודה לבית , ולמדתי לא להביא את העבודה הביתה. אבל זה לא אומר שזה לא קיים בתוכי, פשוט למדתי להיות מודעת לכל התפקידים שלי בחיים, כאמא, בת זוג, ותרפיסטית, ואני מנסה כמה שאפשר לא לערבב בין התפקידים המרובים שיש לי.

עם השנים גם למדתי להכיר עוד חלק הקיים בתוכי – וזאת אני , אותה אחד שבמהלך שנות חיי הצעירים יותר, לא שמתי לב, ששמתי אותה בצד, ולעיתים גם שכחתי מקיומה הרגשית.

ואכן למדתי יותר לדבר על עצמי, על עולמי הפנימי, לבחון מה עשיתי עד כה, לאן אני רוצה להגיע, למדתי לקחת זמן לעצמי, להתאוורר ולנשום…ובעיקר למדתי לשחרר , לשחרר סיטואציות שאין לי עליהם שליטה, לדעת לקבל סיטואציה בחיים שלא תמיד כיף היה לי לקבל אותם, ולדעת להכיר ביכולות שלי, ולא לכעוס על עצמי אם אני לא מספיקה לעשות כל מה שרציתי וחשבתי שאני יכולה או צריכה. הכי חשוב למדתי לסלוח לעצמי בכל התחומים בהם רציתי לעשות ולא הצלחתי מכל מיני סיבות .

סליחה הזו אפשרה לי לקבל ולקחת את החיים ביתר קלות.

לפני מס' שנים, חזרנו משליחות , שם גרנו מס' שנים, הילדים היו צעירים, בגיל בית הספר היסודי. החזרה לא היתה קלה, ההתרגלות למסגרות לימודיות בארץ שונה מאשר בחו"ל, והיה לילדים להתרגל. המעבר לארץ, ההתרגלות למנטליות הישראלית, לעומס וללחץ, הריצה בין סידור הבית, עזרה לילדים בשפה, למצוא עבודה.. מהר מאד התחלתי להרגיש מועקה ולחץ בתוכי. כל כך הרבה משימות, והרבה נפלו עלי, מאחר ובן זוגי היה חייב לחזור לעבודה הקבועה שלו. באיזשהו שלב, קלטתי מה קורה לי, והבנתי שעלי לשחרר, שעלי לעשות כמה שאני יכולה, ולעזור לעצמי להרגיש טוב עם זה. לקח לי זמן לעזור לעצמי לשחרר, אבל ברגע שזה קרה, התחלתי להנות גם מהמציאות המאד לחוצה שהיתה לי אז בזמנו

לא מזמן נכחתי  במפגש של עמיתים, והקדשנו את מפגש לעצמינו.

המנחה פרשה קלפים על הרצפה, הקלפים היו הפוכים ,והתבקשנו לבחור קלף אחד, ולחשוב איפה המסר הכתוב בקלף פוגש אותו כרגע בחיינו.
המסר שאני קיבלתי היה " לוותר על השליטה בעולם".

בהתחלה הייתי מאד מופתעת מהקלף, ואפילו חשבתי להחליף אותו , הרי …אפשר בקלות פשוט להניח את הקלף בערימה ולקחת קלף אחר, כאילו לא קרה כלום, כאילו לא קיבלתי את הקלף הזה מלכתחילה.

אבל עצרתי לרגע.. והבנתי שאם אני מחפשת להבין את האמת , אז עלי להתמודד עם מה שקיבלתי…לא סתם קיבלתי את הקלף הזה …

והתחלתי להעמיק פנימה אל תוך עצמי. אהיה כנה ואומר, לא היה לי קל, לא התחברתי ממש לקלף.

תהיתי מה המסר הזה אמור לומר לי. הרי חשבתי שכבר עברתי את השלב של הצורך בשליטה בחיים בכלל ובחיי בפרט. למדתי במהלך השנים לשחרר לא מעט דברים שבעבר היה קשה לי איתם  והפריעו לי.

בעיקר חשבתי שלמדתי כבר את השיעור שלהבין, שכמה שאנו חושבים שיש לנו שליטה על המציאות, היא לעתים הרבה יותר חזקה מאיתנו, ויש לה תכניות משלה בחיינו, נרצה או לא נרצה.

המשכתי להתרכז במסר ולאחר מחשבה פנימית עמוקה, נפל לי האסימון…

הבנתי שזה אף פעם לא נגמר. השחרור מהשליטה,  הלמידה איך ומה לשחרר. להבין שאין לנו יכולות לשלוט על הכל. תמיד יהיו מצבים  בהם עלינו ללמוד לשחרר, וזוהי עבודה אינסופית לאורך כל החיים.

 הרגשתי הקלה עם תובנה זו, מעין שחרור אמיתי,

סיימנו את המפגש כאשר אני יוצאת עם מסר מאד משמעותי לעצמי והיא – ככל שלומדים לשחרר יותר, כך הרבה יותר קל לנו להתמודד עם המציאות הקיימת, ולהרגיש את החופש הפנימי ליהנות ממה שיש.

אז בכל פעם אני לומדת לשחרר עוד קצת. עוד טיפה. את מה שלא צריך, את מה שמעיק ומחזיק אותי אחורה, את מה שמעכב אותי מלהתקדם למימוש העצמי שלי, ולתחושת האושר הפנימי שלי.

עם תובנה זו אני ממשיכה עם אנרגיות חדשות וכוחות מחודשים בדרכי המקצועית הרגשית והרוחנית לטפל באחרים…